מגפת הקורונה, והחיסונים לקורונה שהגיעו בעקבותיה, מספקים לנו הצצה נדירה של שילובי עקרונות חוקיים מתחומי משפט שונים. כך למשל בדיני עבודה, בעניין הזכות של מעסיק לחייב את עובדיו להתחסן, מתערבבים גם הזכות לפרטיות של העובד וחוק זכויות החולה, שמגיעים מעולמות משפט מקבילים. במסגרת מאמר זה נשווה בין העקרונות הללו ונראה מה ניתן ללמוד בכך בהקשר של דיני העבודה.
זכותו של מעסיק לחייב את עובדיו להתחסן
כאמור לעיל, מפגש העקרונות המשפטיים ביניהם נרצה לערוך השוואה במסגרת מאמר זה מתבצע במסגרת סוגייה רחבה שמתעוררת בדיני עבודה בעקבות הקורונה – סוגיית זכותו של מעסיק לחייב את עובדיו להתחסן בחיסון נגד קורונה.
ככלל, המצב המשפטי היום מורה על כך שזכות זו אינה קיימת, כלומר מעסיק אינו יכול לחייב את עובדיו להתחסן בחיסון נגד קורונה, אם כי במקרים מסוימים הוא יכול לנקוט בסנקציות על עובדים שלא התחסנו, כמו למשל בסנקציה של מניעת התייצבות במקום העבודה, תלוי בפרטיות במקום העבודה.
זכות זו אינה קיימת בשל הזכויות והעקרונות המשפטיים כבדי המשקל שעומדים לצידו של העובד שאינו רוצה בחיסון במחלוקת הזו, ובשניים מהם נעסוק להלן בהרחבה: הזכות לפרטיות וחוק זכויות החולה.
העיסוק בכל אחד מהנושאים הללו בנפרד נחוץ כמובן לצורך ביצוע ההשוואה ביניהם.
הזכות לפרטיות
הזכות לפרטיות היא אחת מחירויות הפרט הבסיסיות ביותר, עיקרון יסודי ובסיסי בכל מדינה המתיימרת להיקרא מדינה דמוקרטית. ואכן, גם בישראל מעוגנת הזכות לפרטיות בחוק ובחוקי היסוד.
הזכות לפרטיות בחוקי היסוד
הזכות לפרטיות היא אחת מהזכויות היחידות שזכו להיכנס באופן מפורש לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וכך מופיע הדבר בסעיף 7 לחוק היסוד:
"7. (א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
(ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.
(ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.
(ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו."
כבכל אחת מהזכויות הכלולות בחוק יסוד זה, גם בזכות לפרטיות אין השלטון יכול לפגוע אלא בהתקיימם של התנאים הבאים:
- הפגיעה מעוגנת בחוק או בתקנה שתוקנה מכוח חוק שבו הסמכה מפורשת לכך.
- החוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
- החוק נועד לתכלית ראויה.
- החוק פוגע בזכות במידה שאינה עולה על הנדרש.
הזכות לפרטיות במשפט הפלילי
המחוקק הישראלי לא הסתפק בעיגון הכללי של הזכות לפרטיות בחוקי היסוד, וקבע גם חוקים ספציפיים יותר המעגנים את הזכות לפרטיות בתחומי משפט שונים. כאלו הן דרישות החיפוש המצויות בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), תשנ"ו-1996.
על פי דרישות אלו, לא ניתן לבצע חיפוש בגופו של אדם, הן חיצוני והן פנימי, ללא קבלתו של צו מיוחד מבית המשפט. חשוב להדגיש כי כל צו כוחו יפה אך ורק לטובת החיפוש הספציפי, ולא מדובר בצו כללי כלפי אותו אדם.
הזכות לפרטיות במשפט האזרחי
לזכות לפרטיות יישום משמעותי גם במשפט האזרחי, וזאת בעיקר על ידי חקיקתו של חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות).
סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מפרט שורה של מעשים שנחשבים לפגיעה בפרטיותו של אדם (לדוגמא: פגיעה בפרטיות העובד.), ובהם גם הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין ופרסום עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות מצב בריאותו.
מעשה כזה, של פגיעה בפרטיות, נחשב הן לעוולה אזרחית שיכולה להביא לפיצוי ללא הוכחת נזק של עד 50,000 ₪, והן לעבירה פלילית שהעונש עליה מגיע ל-5 שנות מאסר.
חוק זכויות החולה
חוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 (להלן: חוק זכויות החולה), הוא חוק שמטרתו לקבוע את זכויותיו של המבקש לקבל טיפול רפואי או של המקבל טיפול רפואי, תוך הגנה על זכותו לכבוד וזכותו לפרטיות.
כמובן שגם חוק זכויות החולה מהווה יישום של זכות היסוד שהיא הזכות לפרטיות, במקרה ספציפי של זכויות חולים ומקבלי טיפול רפואי מכל סוג. עם זאת, החוק מגשים ומיישם גם זכויות יסודיות נוספות, כמו למשל הזכות לאוטונומיה.
בחוק מופיעות זכויות רבות של מטופל בטיפול רפואי, כאשר אחת הזכויות המרכזיות שבהן היא הזכות להסכמה מדעת לטיפול רפואי.
הזכות להסכמה מדעת
הזכות להסכמה מדעת לטיפול רפואי מופיעה בסעיף 13 לחוק זכויות החולה, והיא מהווה הגשמה של הזכות לאוטונומיה באחד האופנים היותר מזוקקים שלה.
סעיף זה קובע כי לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם נתן לכך הסכמה מדעת, כאשר הסכמה מדעת יכולה להינתן רק לאחר מסירת כל המידע הרפואי הדרוש לו לצורך ההחלטה בצורה בהירה וברורה.
מה כולל המידע הרפואי?
המידע הרפואי הזה כולל בין השאר: אבחנת מצבו הרפואי של המטופל, תיאור ההליך, תיאור הסכנות הטמונות בהליך, טיפולים חלופיים אפשריים, עובדת היותו של הטיפול חדשני במידה וכך הוא הדבר, ועוד.
רופא שלא יספק למטופל שלו את כל המידע הדרוש באופן סביר לצורך ההחלטה עשוי למצוא את עצמו חשוף להליכים משפטיים בגין רשלנות רפואית, וזאת גם במקרה שהטיפול הצליח, שכן הפגיעה באוטונומיה של המטופל קיימת ללא קשר לתוצאות הטיפול.
חשוב להבין כי הסכמה מדעת משמעותה כי ההחלטה לקבלת הטיפול הרפואי התקבלה בסופו של דבר על ידי המטופל בלבד, על בסיס המידע המלא שהיה דרוש לו לצורך כך, וללא שהופעלו עליו לחצים או כפייה כדי שיסכים לטיפול.
השוואה בין הזכות לפרטיות לבין חוק זכויות החולה והקשר לחיסון הקורונה
רק עתה, לאחר שתיארנו את חוק זכויות החולה, ואת הזכות לפרטיות, ניתן לעבור להשוואה ביניהם ולקשר של כל זה לאיסור על מעסיק לחייב את עובדיו להתחסן או להיבדק בבדיקת מטוש.
כפי שניתן להבין, הן מהזכות לפרטיות, על הפרטים השונים שלה, והן מחוק זכויות החולה, ניתן ללמוד שכפייה כזו של המעסיק היא אסורה, אך בכל אחד מהם הטעמים שונים והמעשה האסור מעט שונה.
כך למשל, הזכות לפרטיות, ממנה נגזר האיסור על חיפוש בגופו של אדם ללא צו בית משפט בחוק סדר הדין הפלילי, אינה מאפשרת ביצוע בדיקה פולשנית כמו בדיקת מטוש, כמו גם בדיקה שאיננה פולשנית, של מעסיק בעובדיו ללא רצונם, או ללא צו בית משפט תקף בעבור כל בדיקה ובדיקה.
מה לומדים מזכויות אלה?
מהזכות לפרטיות אנו למדים גם על האיסור לפרסם פרטים אישיים על אדם, כולל פרטיו הרפואיים, ומכאן שהמעסיק אינו יכול למסור את המידע שהגיע אליו בנוגע למצב התחסנותו של העובד לאף אדם, אלא לאחר קבלת רשותו של העובד.
לעומת זאת, חוק זכויות החולה מוביל אותנו כבר לעבר איסור כפיית חיסון, שכן ברי הוא שכל אדם שכפו עליו להתחסן ורק בשל כך הוא עשה זאת איננו חופשי בבחירתו, וממילא אין זה נחשב שניתנה הסכמה מדעת כנדרש בטיפול רפואי.
סיכום
כפי שניתן לראות, הן הזכות לפרטיות והן הזכות להסכמה מדעת שבחוק זכויות החולה מלמדות אותנו את העיקרון המשפטי הברור – אין באפשרותו של מעסיק לחייב את עובדיו להתחסן בחיסון לקורונה.
התוצאה הזאת הגיונית גם מבחינות אחרות, כמו למשל העיקרון בדיני עבודה שיש להשוות ככל האפשר את כוחו של המעסיק לכוחם של העובדים. אם העובדים אינם יכולים לכפות על מעסיקם להתחסן, אין זה ראוי שיהיה ניתן לעשות את ההפך.
בנוסף לכך השתת חובת חיסון על עובדים על ידי המעסיק עשויה לפתוח פתח להפרות נרחבות של הזכות לפרטיות ולאפליה בקבלה לעבודה על רקע בריאותי.
לייעוץ משפטי נוסף בדיני עבודה בכלל ובדיני עבודה בקורונה בפרט: עו"ד ליאת פייגל, עורכת דין מומחית לדיני עבודה.
