הליכי גירושין הם לעולם עניין מסובך, בטח ובטח כאשר מעורבים בסיפור הילדים המשותפים של בני הזוג. הסדרי המשמורת הם כנראה אחת מהסוגיות הנפיצות ביותר בהליך כזה, ולכן חשוב להכירם ולהבינם היטב לפני תחילתו. חלק מהיכרות זו עוסקת בזכות האב להיות ההורה המשמורן, ובה נעסוק במאמר זה.
כיצד נקבעים הסדרי משמורת?
לפני שנעבור לעיסוק הספציפי בזכותו של האב להיות ההורה המשמורן יש להקדים הסבר בדבר הדרך בה נקבעים הסדרי משמורת.
למעשה ישנן שתי דרכים כאלו, אותן נפרט להלן:
דרך ראשונה: קביעת הסדרי משמורת בהסכמה
הדרך הראשונה, וגם הרצויה ביותר כמובן, היא להגיע להסדר שמחלק את זמני השהות של הילדים עם ההורים על ידי הסכמה ביניהם. להסכמה כזו ניתן להגיע באופן עצמאי, על ידי דיבור ושיח פתוח, אך ניתן גם להיעזר לשם כך באנשי מקצוע – כמו למשל עורך דין לדיני משפחה שהוא גם מגשר גירושין.
כדאי להבין שהפנייה לאנשי מקצוע בעניין הזה, הגם שהיא עשויה לעלות כסף, שווה לגמרי את הניסיון. סכסוכי משמורת נוטים להיות לא נעימים, לא לבני הזוג שנפרדים, ובוודאי לא לילדים המשותפים שנאלצים לחזות בכך.
אם יש סיכוי, קטן ככל שיהיה, שההורים יכולים להגיע להסכמה בנוגע להסדרי המשמורת באמצעות עזרה מקצועית פשוט אסור לפספס אותו.
במסגרת הסכם משמורת שכזה יוכלו ההורים לקבוע כל הסדר שנראה להם, ובכלל זה קיימת כמובן גם האפשרות לתת משמורת דווקא לאב, ולא לאם.
הסדר משמורת בהסכמה צריך לקבל את אישורו של בית משפט לענייני משפחה או של בית דין רבני, וזאת בשל השלכותיו על צד ג' – הילדים. על כן חשוב שההסדר יהיה מפורט ומדויק ככל האפשר, גם כדי להציג רצינות ומחויבות בפני הערכאה השיפוטית, וגם כדי למנוע סכסוכים ואי הבנות בהמשך.
דרך שניה: קביעת הסדרי המשמורת בערכאה שיפוטית
כאשר ההורים אינם מצליחים להגיע ביניהם להסכמות בנוגע לאופן חלוקת זמני השהות שלהם עם הילדים תקבע זאת הערכאה השיפוטית.
בעניין זה יש לבתי המשפט לענייני משפחה ולבתי הדין הרבניים סמכות מקבילה, כך שלמעשה לפנייה הראשונית לאחת מן הערכאות הללו עשויה להיות השלכה ממשית על האופן בו יעוצבו ההסדרים, וזה מה שנקרא בעגה המקצועית – מרוץ הסמכויות.
מרוץ סמכויות זה הוא הסיבה לכך שחשוב לא להתמהמה יתר על המידה בהגשת התביעה להסדרי משמורת, על מנת לא לאבד את היתרון היחסי בדיון בערכאה אחת על פני האחרת, אך מצד שני גם לא להגישה לפני שמוצו הניסיונות להגיע להסכמה מחוץ לכותלי בית המשפט.
לגבי התזמון המדויק להגשת התביעה, כמו גם לגבי הערכאה העדיפה למי מן הצדדים במקרה הרלוונטי, יידע לייעץ נכונה רק איש מקצוע, ובמקרה הזה – עורך דין מומחה לדיני משפחה.
כיצד נקבע הסדר משמורת בערכאה השיפוטית?
כפי שהזכרנו לעיל, אחת מן הדרכים לקבוע הסדרי משמורת היא באמצעות הכרעה בערכאה שיפוטית, בית משפט לענייני משפחה או בית דין רבני. אך בכך לא ענינו על השאלה כיצד נקבעים הסדרים אלו, או במילים אחרות – אילו עקרונות וחוקים מנחים את הערכאה השיפוטית בבואה לפסוק בנושא?
נעמוד להלן על שני העקרונות השיפוטיים העיקרים בהקשר הזה:
עיקרון ראשון: חזקת הגיל הרך
העיקרון הראשון הוא עיקרון חוקי, המצוי בסעיף 25 לחוק הכשרות והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962. על פי עיקרון זה, כאשר בית המשפט הוא שמכריע בעניין הסדרי המשמורת תינתן לאם באופן אוטומטי החזקה על כל ילדיה שטרם הגיעו לגיל 6.
עיקרון זה אמנם חל רק על ילדים צעירים, אך עשויה להיות לו השפעה גם לגבי חלוקת המשמורת של ילדים בוגרים יותר כאשר יש להם אחים קטנים. כך למשל עשוי בית המשפט לרצות שלא להפריד בין הילדים הבוגרים והצעירים ולהעביר את כולם לחזקתה של האם.
עיקרון שני: טובת הילד
העיקרון השני שעומד כל הזמן לנגד עיניה של הערכאה השיפוטית הוא עיקרון טובת הילד, ועליו צריך להתבסס כל הסדר משמורת באשר הוא.
עיקרון זה עשוי גם לשמש כעיקרון ממתן לחזקת הגיל הרך, כך שאם טובתו של הילד, גם אם טרם מלאו לו 6 שנים, בבירור נפגעת במסירת החזקה בו לאם, תינתן החזקה לאב או שתקבע משמורת משותפת.
זכות האב להיות ההורה המשמורן – מתי?
מן הסעיף הקודם עשוי להשתמע שקיימת רק זכותה של האם להיות ההורה המשמורן, בעזרת חזקת הגיל הרך, אך למעשה גם לאב ישנה הזכות הזו, וההכרה בה הולכת ומתפתחת בפסיקה בשנים האחרונות.
נעמוד להלן על המקרים העיקריים בהם ייתכן שתוענק משמורת לאב, בין בלעדית ובין משותפת עם האם:
מקרה ראשון: נסיבות מיוחדות הסותרות את חזקת הגיל הרך
לכאורה על פי החוק, כאשר זכותה של האם למשמורת נובעת מחזקת הגיל הרך האב יוכל לזכות במשמורת רק אם יסתור את החזקה, כלומר יוכיח שיש נסיבות מיוחדות משמעותיות המצדיקות לא למסור את הילדים לחזקת האם, כמו למשל: ספקות בכשירותה של האם לגדל את הילד, אלימות כלפי הילד, התמכרות האם לסמים או אלכוהול ועוד.
למעשה, כיום בתי המשפט אינם מיישמים באופן גורף את חזקת הגיל הרך, והם מעניקים הרבה יותר משמעות לעיקרון טובת הילד. כך למשל פסיקות רבות מהשנים האחרונות מאפשרות משמורת משותפת גם כאשר מדובר בילדים שטרם מלאו להם 6 שנים.
הלך הרוח הפסיקתי הזה תואם גם לדו"ח של ועדה מיוחדת שהוקמה בנושא, ועדת שניט, הסברה כי יש לבטל את חזקת הגיל הרך ולבחון כל מקרה לגופו על פי טובת הילד. עם זאת, חשוב לציין כי חזקת הגיל הרך עדיין קיימת בחקיקה, וכל עוד המחוקק לא ישנה את החוק היא עומדת בתוקפה.
מקרה שני: טובת הילד
כפי שראינו לעיל, עיקרון טובת הילד משחק תפקיד גם כאשר פועלת חזקת הגיל הרך, אז קל וחומר שמדובר בעיקרון חשוב בקביעת הסדרי משמורת כאשר גילם של הילדים עולה על 6.
במקרים כאלה זהו למעשה העיקרון העיקרי שינחה את בית המשפט בקביעת הסדרי המשמורת, ועל כן אם האב יוכיח שטובת הילדים דורשת משמורת משותפת או משמורת בלעדית שלו סביר להניח שהוא יזכה בכך.
כמובן שבתי המשפט נוטים יותר לכיוון של משמורת משותפת, שלרוב היא גם זו שמתכתבת בצורה הטובה ביותר עם טובת הילדים, כך שעל מנת שהאב יזכה במשמורת בלעדית עליו להציג ראיות כבדות משקל שמוכיחות שזוהי אכן טובתם של הילדים.
שינוי הסדרי משמורת
חשוב להדגיש שהסדרי משמורת, בין כאלו שנוצרו בהסכמה ובין כאלו שנוצרו על ידי הכרעה שיפוטית, עשויים להיות ניתנים לשינוי. כלומר, לא מדובר בגזירת גורל.
עם זאת, לא ניתן לפתוח את הנושא בשנית עבור כל עניין פעוט, וצריך שיהיה שינוי ממשי בנסיבות. כך למשל במקרה שבו יכולותיו ההוריות של אחד ההורים השתנו באופן ממשי מאז קבלתה של החלטה, או במקרה שבו אחד ההורים אינו ממלא את חלקו בהסדר המשמורת.
בכל מקרה, חשוב להתייעץ עם עורך לדיני משפחה, גם לכתחילה – לפני קביעתם של ההסדרים, אבל גם בדיעבד במקרה הצורך – כי לעיתים בהחלט ניתן לתקן ולשפר את ההסדרים הקיימים.
זקוקים לסיוע משפטי בעניין הסדרי משמורת? פנו לעו"ד ליאת פייגל, עורכת דין לדיני משפחה.
