מה הייתם עושים אם הייתם מגלים כי באופן שיטתי נגנב ציוד משרדי ממקום העבודה שלכם? האם הייתם מדווחים לממונים, כמצופה מכל עובד כפעולה טריוויאלית המוטלת עליו, או שהייתם מתעלמים? הנחת היסוד היא כי מעסיק רוצה שידווחו לו על מחדלים, היות וזה העסק הפרטי שלו וכל מחדל עדיף שיתוקן במועד, אחרת הוא עלול להחמיר ולפגוע בעסק.
ואולם, הנחתת יסוד זאת לא בהכרח נכונה. מסתבר שישנם מעסיקים שירצו ויעודדו עובדים לדווח להם על מחדלים ואחרים שיעדיפו להתעלם מהדיווחים ויבקשו גם מהעובד להתעלם כך שהעובד יחוש שביצע את המוטל עליו. אך, לא בכל מקרה בו המעסיק מבקש מהעובד להתעלם, העובד יכול וצריך להתעלם. במקרה של ס.ל. מדובר בעובד שהוא היה הנושא באחריות אם הליקוי לא היה מטופל, לפיכך לא יכול היה לקבל את הנחיית המעסיק: להתעלם "ולהמשיך הלאה".
ס.ל. הסביר למעסיק את הקושי שלו ליישם את דרישתו, שמעבר להיותה בלתי הגיונית, היא גם התבררה כבלתי אפשרית שכן יש לה השלכות רוחב כלפי המקום וכלפיו כמנהל המטווח. כך, כאשר מדובר בנשק ותחמושת המופקרים ללא רישום מדויק ואחרים הנגנבים ממטווח הירי ולא ידוע לאן וגם לא מדווח על היעלמותם – העניין חמור.
זהו מקרה קלאסי שבו כל נורות האזהרה נדלקות ודיווח לממונים הוא לא רק חובה מוסרית אלא חובה אישית על פי הדין הקיים. ס.ל. ניסה להסביר למעסיק שהדיווח הישיר על ליקויים במטווח מעיד על נאמנות אישית שאינה משתמעת לשני פנים ומטרתו לתת לו את האפשרות לטפל בעניין כנדרש ולשמור עליו ועל מקום העבודה על אף ההתרחשויות שאירעו כפי שדיווח., אך ללא הועיל.
ס.ל. היה מדריך ירי וותיק שניהל מטווח מאושר ובעל רישיון כדין, נחשף לכשלי רישום חמורים, נחשף לגניבות וחוסרים של נשק ותרמילים במקום העבודה, גילה אחריות ופנה למעסיקו ודיווח על כך מיד. כשפנה למעסיקיו ודיווח על הנעשה והסביר שהעניין מתרחש מתחת לאפם, הוא התבקש ע"י המעסיק "להמשיך הלאה" דהיינו להתעלם מהמצב הפשעתי ולהמשיך בעבודתו כרגיל.
ס.ל. ששימש כמנהל המטווח לא הצליח "להמשיך הלאה", הוא סבר שמא המעסיק לא הבין את דבריו ובחר שלא להרפות ודיווח למעסיק בפירוט מדויק בכתב מה נעלם ואיך ועל חששו בקשר להשלכות שיכולות להיות כלפי המטווח וכלפיו כמנהל המטווח. הוא הסביר מדוע אינו יכול לשתוק, התחנן וביקש סיוע ועזרה כך שמישהו יבדוק את הנעשה. הוא סבר שכך העזרה תגיע – לצערו לא רק שעזרה לא הגיעה, אלא שמאותה הנקודה הוא התחיל לחוות התעמרות מצד המעסיק שכלל לא צפה ולא העלה על דעתו, הוא הסביר שאם המחדלים לא יתוקנו הוא ייאלץ לקום ולהתפטר מתפקידו, לא כי זה רצונו, אלא כי לא משאירים לו כל ברירה.
מבדיקה שערך התגלה כי לא פחות מ-2,000 תרמילים היו חסרים
ס.ל. שימש כמדריך ירי, מ"מ מנהל ומ"מ מקום סוחר נשק במשך למעלה מ-3 שנים במטווח ירי. כחלק מתפקידו היה מוודא ס.ל. כי המטווח מתנהל בהתאם לכל חוקי ותקנות הירי. בתחילה הייתה הבדיקה פורמלית בלבד כיוון שלא נצפו כל שינויים. אך עם הזמן נחשף ל. למציאות סוריאליסטית: תחמושת נעלמת, כדורים ומחסניות נגנבים מתחת לרדאר ובשורה התחתונה – קיימת הפקרות מוחלטת בכל הקשור להחזקת הנשק במקום.
כדי להגדיר את המחדל ולבדוק מספרית את כמות החוסרים פנה ס.ל. לספור את התרמילים ולבדוק כמה כדורי ירי נשארו לאחר הפעילות. התוצאה העגומה הצביעה על 1,000 כדורי ירי לפליטה מתוך 3,000 תרמילים. בחישוב פשוט: ל. גילה הפרש של כ-2,000 כדורי תחמושת חסרים. מצמרר.
רק כדי לסבר את האוזן לגבי חומרת המצב נציין כי לפי פקודת המטה הארצי של משטרת ישראל, לאחר ביצוע אימוני ירי במטווח על מפקד המטווח לבדוק כי לא נשארה כל תחמושת בידי המתאמנים. נוסף על כך, רכישת כלי ירי לצרכים עצמאיים מוגבלת ל-50 כדורים בלבד. אכיפת כללים אלו נועדה למניעת אירועים פליליים בהם זהות היורה אינה ידועה.
"אני רועד מפחד"
ס.ל. כבעל אחריות על המצב במטווח, פנה למעסיקיו והציג בפניהם את המצב הבלתי אפשרי בו קיימים ליקויים חמורים במערכי הרישום ובניהול מלאי התחמושת. ס.ל. סבר כי "המראה" אותה יציב בפני ממוניו תרעיד את אמות הסיפים, תעמיד את צוות הניהול על רגליהם האחוריות ותגרום לשינוי מהותי בנהלי הבטיחות במטווח. אך לצערו התבדה, "לא דובים ולא יער" הכלבים נובחים והשיירה עוברת – זה המקרה. המציאות האקוטית מסתבר, לא ממש הטרידה את מי מחברי ההנהלה ואלו הורו לו ללא כחל ושרק לחזור לעבודתו ולהעלים עין מהמצב האבסורדי: "להמשיך הלאה".
ס.ל. לא יכול היה לשאת את העובדה כי תחת אחריותו ימשיכו להתנהל כשלים כה חמורים בעלי פוטנציאל פגיעה חמור בציבור המהווים עבירות מפורשות על החוק ואי שמירה מינימלית על תקנות הבטיחות ומדיניות השימוש הבסיסית במטווח.
הוא חשש ובצדק רב כי באחריותו עלולה המציאות לצאת מכלל שליטה. לאחר התפטרותו הוא שיתף את עו"ד ליאת פייגל בתחושותיו לגבי עבודתו כמנהל מטווח ירי בתקופה בה משתנים סדרי בראשית ואמר: "רעדתי מפחד" כך דיווח, "ידעתי כי זה עניין של זמן עד שמשהו רע יתרחש ואני לא אוכל להגיד שידיי לא שפכו את הדם הזה".
ס.ל. נאלץ להודיע כי יתפטר מעבודתו אם המחדלים לא יתוקנו, המעסיק בחר לפרש את דבריו באופן מעוות וקיבל את התפטרותו. אחר זימן אותו להליך שימוע ופיטר אותו, זאת אחרי שפעל בדרך נקמנית בכך שהעלה את שכרם של כל עובדי המטווח מלבד שכרו של ס.ל. ואף פגע בזכויותיו הסוציאליות והכל על כך שלא שתק.
המעסיק עמד על טענתו שס.ל. התפטר ולא פוטר, זאת על אף שבחר לזמנו לשימוע ושלח לו מכתב סיום העסקה. המעסיק בחר להתעלם מדיווחיו של העובד, כלל לא ראה חובה להסביר מה נעשה ואם נעשה ואיך ייתכן שהיחסים התדרדרו אחרי שס.ל. דיווח על הכשלים אותם דרש לתקן.
השאלה הקשה שנותרה פתוחה מהמקרה הזה, מי הוא אותו עובד טוב? העובד שרואה ומדווח או העובד שעוצם את עיניו וממשיך הלאה???
ס.ל. פנה למשרדה של עו"ד ליאת פייגל לייצוג משפטי מול מקום עבודתו על מנת שבית הדין לעבודה יכריע בשאלה מה צריך לעשות עובד שנקלע לסיטואציה כזו: האם הבקשה והדרישה לתקן מחדל מהסוג דנן, היא רק אופציה או חובה על פי הדין? האם כאשר המעסיק לא מתקן את המחדל או בוחר שלא לבדוק כלל את המחדל, קמה לעובד עילת התפטרות כדין מפוטר, שפוטר ולא כזה שהתפטר? האם מעסיק שמזמן עובד לשימוע ונותן לו בנוסף מכתב סיום העסקה יכול להיחשב מעסיק "שרק אפשר לעובד להתפטר"? שאלות אלו ואחרות מתבררות בבית הדין לעבודה ואנו תקווה שבית הדין יכריע נכון.
עו"ד ליאת פייגל המתמחה בדיני עבודה נחשפה למקרה של ס.ל השכילה להבין שלא רק מדובר בעוד עובד שחשף שחיתויות במטווח ירי, אלא מדובר במקרה בו העובד חייב לדרוש מהמעסיק לתקן את המחדל וכי אין אלטרנטיבה אחרת. כך, כל התפטרות במקרה הזה לעניות דעתה, זהה לפיטורים כיוון שמדובר במחדל בעל השלכות רוחב שאינן רק בפן הכלכלי, השלכות שאינן ברות תיקון כל עוד אותו עובד מסכים לשתוק ולקבל את דרישת המעסיק "להמשיך הלאה".
עו"ד ליאת פייגל זיהתה שמדובר במקרה חריג של חשיפת שחיתות, בעקבותיה עלו שאלות שאין עליהם מענה חד משמעי והחליטה שהמסר הנכון שיש להעביר לבית הדין ייעשה באמצעות משרדה והיא התגייסה לסייע לו בהשגת זכויותיו ולא פחות מכך, לתיקון הליקויים החמורים מצד הנתבעת. הפרת החוק הבוטה הן ביחס לעובד להגן על עצמו בכל המישורים לרבות בעניין הדיווח שלא יהיה ספק בכך שדיווח, אם וכאשר יתעורר בעתיד העניין הן במימוש זכויותיו ופיטוריו שנעשו שלא כדין.
כעת סוגיה זו עדיין מתבררת בערכאות, המטרה להוציא את הצדק והאמת לאור, לתת מענה לסוגיות קצה שנויות במחלוקת בעולם העבודה וגם לחדד למעסיקים במשק את גודל האחריות המונחת על כתפיהם, שאינה רק כלפי העובד עצמו, לעיתים היא יכולה להשליך על הציבור כולו, ולכן חובה למנוע התנהלות כזאת שחושפת את הציבור לסיכונים שאינם ברי תיקון, כאשר מפקירים תחמושת וציוד ירי במקום עבודה שיש לו אחריות רחבה באופן שאינו משתמע לשני פנים.
