הלכת שרגאי היא אחת מההלכות המרכזיות שניתנו על ידי בית המשפט העליון בדיני משפחה, וכך היא ממשיכה להשפיע גם כיום, מעל ל-50 שנה אחרי שניתנה. להלכת שרגאי קשר ישיר לחלוקת הנטל בגירושים בין ההורים, או במילים אחרות – לתשלומי המזונות. כיצד? מה קובעת הלכה? איך היא מיושמת בפועל? על כל זאת במאמר שלפניכם.
סעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין
על מנת להבין את הלכת שרגאי, ואת השינוי המשמעותי שחוללה בדיני המשפחה בישראל, יש להבין את המצב החוקי שקדם לה. מצב חוקי זה מתבטא בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין, שזהו לשונו:
"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג".
סעיף זה קובע בעצם אפשרות של מי מן הצדדים להליך לבצע כריכת מזונות.
כריכת מזונות
כידוע, בענייני הנישואים והגירושים עצמם יש לבתי הדין הדתיים בישראל סמכות שיפוט בלעדית וייחודית, אך בכל הנוגע לעניינים הנלווים לגירושים, כמו מזונות, משמורת וחלוקת רכוש, לבתי הדין סמכות מקבילה לזו של בתי המשפט לענייני משפחה.
אז כיצד קובעים היכן יידונו התביעות הנלוות לגירושים? התשובה לכך מצויה לכאורה בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין שהצגנו לעיל – בערכאה השיפוטית אליה הגיש מי מן הצדדים את התביעה ראשון.
כך נוצר מצב של "מרוץ סמכויות", בו מגיש התביעה הוא זה שזוכה להחליט היכן היא תתנהל. הגשה משותפת זו, של תביעות נוספות לתביעת הגירושים, נקראת "כריכה", וכאשר מדובר דווקא בתביעת מזונות – "כריכת מזונות".
הלכת שרגאי
אם כן, המצב החוקי שהיה קיים לפני הלכת שרגאי אפשר במפורש כריכת תביעת מזונות, הן של הילדים והן של האישה, בתביעת גירושים, כך שמרגע שנכרכה התביעה לבית הדין הרבני תהיה סמכות בלעדית וייחודית לדון בעניין.
מצב זה השתנה בשנת 1969, עם פסיקת בית המשפט העליון בפשרת שרגאי. בפרשה זו קבע בית המשפט כי לא ניתן לכרוך תביעת מזונות ילדים לתביעת גירושים, אלא רק "תביעה להשבת יציאות" ותביעת מזונות האישה.
מה בין תביעת מזונות ילדים לתביעה להשבת יציאות?
כאן יש לעצור לרגע ולהסביר את ההבדלים בין תביעת מזונות ילדים לתביעה להשבת יציאות.
תביעה להשבת יציאות היא תביעה במסגרתה תובע ההורה האחד את ההורה השני להחזרתן של ההוצאות שהוציא בפועל בגין גידולם של הילדים, זאת בניגוד לדמי מזונות שאינם קשורים באופן ישיר להוצאות שהוצאו בפועל.
מהגדרה זו ניתן להבין כי שבעוד הזכות למזונות היא זכות שמוקנית לילדים המשותפים, הזכות להשבת יציאות היא זכות שמוקנית להורה.
הרציונל הזה הוא גם זה שהביא את בית המשפט העליון לפסוק כפי שפסק, אחרי הכול הצדדים לתביעת המזונות, בניגוד לתביעות אחרות הנכרכות בהליך הגירושים, אינם בני הזוג, אלא הילדים מול ההורה.
במצב כזה, טובתם של הילדים צריכה לעמוד מעל כל אינטרס אחר של הצדדים, ועל פי תפיסתו של בית המשפט העליון טובה זו דורשת השארת פתח לכל הצדדים לבחירה היכן יתבצע הדיון.
תוצאותיה של הלכת שרגאי
אם כן, כפי שניתן להבין, התוצאה המשמעותית הראשונה של הלכת שרגאי היא ביטול "מרוץ הסמכויות" בכל הנוגע לתביעות מזונות בגירושים.
מאז פורסמה ההלכה הדין הנוהג הוא שעל מנת לדון בתביעת מזונות בבית הדין הרבני יש לקבל את הסכמת כל הצדדים לדיון, ההורה הנתבע והילדים, או במקרה הנפוץ יותר – האפוטרופוס של הילדים, שהוא לרוב ההורה השני.
כפי שהזכרנו לעיל, ההלכה איננה נוגעת לתביעה להשבת יציאות ולתביעת מזונות האישה, בהן הצדדים להליך הם שני ההורים, ללא קשר לילדים, ובהן כן תיתכן כריכת תביעות והענקת סמכות ייחודית לבית הדין הרבני.
סדקים בהלכת שרגאי
הלכת אברהם
כשש שנים לאחר הלכת שרגאי, בשנת 1975, נידון בבית המשפט העליון עניין אברהם. בעוד הלכת שרגאי, כפי שהסברנו לעיל, מונעת אפשרות כריכה של תביעת מזונות לתביעת גירושים, בפסק דין אברהם מוכרת אפשרות כריכה זו, אך יחד איתה מוכרת גם זכותו של הילד לפנות לערכאות אזרחיות בעצמו.
הרציונל שעומד מאחורי פסיקה זו הוא שלילד זכות עצמאית למזונות, ומכיוון שהוא לא היה צד להליך בבית הדין הרבני, שנכרך בתביעת הגירושים, הוא רשאי בכל עת, גם לאחר הפסיקה, לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בתביעת מזונות משלו.
חוסר הבהירות שבהלכת שרגאי
אם כן, במשך שנים ארוכות מלווה את בתי הדין ובתי המשפט חוסר בהירות מסוימת לגבי תוקפה של הלכת שרגאי ולגבי דרך יישומה. חוסר הבהירות לא נובע רק מהסתירה שבין לשון החוק להלכת שרגאי וגם לא רק מהסתירה בין הלכת שרגאי להלכת אברהם, אלא גם מהקושי להבין בין תביעת מזונות לתביעה להשבת יציאות.
דוגמה חיה לחוסר הבהירות שבהלכת שרגאי צצה לפני כשלוש שנים, בעניין שהגיע בסופו של דבר לבית המשפט העליון. מדובר היה בתביעת גירושים, שאליה רצה האב לכרוך גם תביעת מזונות.
טענתו לכך הייתה שהיום אין מבדילים כבר בין תביעת מזונות לתביעה להשבת יציאות, ועל כן לגבי שתיהן עשויה להיות לבית הדין סמכות ייחודית, אם הן הוגשו בראשונה אליו.
טענה זו נדחתה הן על ידי בית המשפט לענייני משפחה, והן בערעור לבית המשפט המחוזי, כאשר שניהם טענו בתוקף כי הלכת שרגאי עודנה שרירה וקיימת וחלה גם על המקרה הזה.
בבית המשפט העליון נחלקו השופטים. שופטי דעת הרוב, מזוז וקרא, קבעו גם הם כפי שפסקו הערכאות הנמוכות. הלכת שרגאי היא הדין הקיים, ואין לסטות ממנה על אף הקושי להבין בין תביעת מזונות ילדים לתביעה להשבת יציאות.
דעת המיעוט
אמנם, לפסק דין זה נכתבה גם דעת מיעוט, על ידי השופט הנדל. לדעת מיעוט ישנה חשיבות שכן היא מראה על סדקים בהלכה הישנה, וגם היא יכולה להפוך יום אחד לדעת הרוב.
בדעת המיעוט שכתב סובר השופט הנדל כי הלכת שרגאי איננה רלוונטית עוד, שכן התפיסה שהובילה אותה, לפיה טובת הילד מכוונת לכך שעניין המזונות יתברר דווקא בבית משפט לענייני משפחה, איננה נכונה עוד היום, וגם לא ברור אם היא הייתה נכונה אי פעם.
לכל הפחות, אומר הנדל, אי אפשר לקבוע קביעה שכזאת ללא הבאתם של נתונים אמפיריים התומכים בטענה. לפיכך, מסכם הנדל, יש לאפשר את כריכת תביעת המזונות בתביעת הגירושים, בדומה לכל עניין אחר, ובהתאם לסעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין.
לפרטים נוספים בדבר תביעות מזונות בפרט והליכי גירושים בכלל פנו לעו"ד ליאת פייגל, עורכת דין מומחית לדיני משפחה.
